שכונת תלפיות

תלפיות היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי, ולצדו שיכונים ואזור התעשייההגדול בעיר. ייחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר.

בין האישים המפורסמים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את אבל פן, יוסף קלוזנר, אריה לייב יפה ושמואל יוסף עגנון שאף תיאר את השכונה ואת ביתו בה בכמה מספריו.

תלפיות שוכנת על שטח של כ-75 דונם במורדותיו המערביים המתונים של רכס מוארך הנמשך מצפון לדרום וממוקם בדרום-מזרח ירושלים. גבולה הדרום-מזרחי של השכונה מציין את גבולה המוניציפלי של ירושלים, והוא עובר על קו הרכס הטופוגרפי (לאורך רחוב כפר עציון). מקו גובה זה ומזרחה שוכנים מורדותיו התלולים של הרכס, הגולשים אל מדבר יהודה. נחל תלפיות, העובר למרגלות הרכס, חובר לנחל קדרון, וממנו נשפך לים המלח.

השכונה גובלת בשכונת תלפיות מזרח ממזרח; ברמת רחל ובית צפאפא מדרום; במקור חיים ממערב, ובבקעה מצפון.

רכישת הקרקע לבניית השכונה

היוזמה להקמת שכונת תלפיות הייתה של יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק, שביקש לבנות קריית מגורים לעובדיו בירושלים. בשנת 1911 יצר לוי קשר עם ארתור רופין, מנהל המשרד הארצישראלי, שנועד לכוון ולנהל את פעולות ההתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית ויחד חיפשו השניים קרקע מתאימה להקמת השכונה.[1] באותם ימים הייתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון העות'מאני, והקרקעות שמחוץ לעיר העתיקה בירושלים היו לרוב בבעלות זרה, בעיקר בידי נוצרים, שרכשו אותם באמצע המאה ה-19. בתוך כמה חודשים אותרה חלקת אדמה גדולה של כ-145 דונם[2] בדרומה של ירושלים, שהייתה שייכת כולה לטמפלרים. לוי ורופין היו מעוניינים בחלקה קטנה בהרבה, אולם בעלי הקרקע, מסיבות עלומות, הסכימו למכור אותה רק כגוש אחד. רופין, במסגרת תפקידו, ראה בכך פוטנציאל לתוכנית התיישבות רחבה יותר, והחליט לרכוש את הקרקע כולה, כדי להקים עליה לא פחות מאשר "עיר קטנה". תוכניתו הייתה ליצור מעין "עיר יהודית מודרנית" לצד העיר העתיקה, שתתחרה על יוקרתה של האחרונה, ותהווה אלטרנטיבה מושכת למבקשים להתגורר בירושלים, מבלי להצטופף בין חומותיה. בעלון של חברת "הכשרת היישוב" דיווח רופין על תכנונה של תלפיות, וציין כי "תוכנית הבנייה הנוכחית ערוכה ל-800 בית, ומכוונה לבניין עיר מודרנית."[3]

את הקלפים טרפה מלחמת העולם הראשונה, שפרצה כשנתיים לאחר מכן, והקפיאה את כל תכניות הבנייה והפיתוח בירושלים. במלחמה זו נכבשה ירושלים בידי הבריטים, ולאחריה החלה תקופת המנדט, בה השתנו לגמרי פניה של ירושלים מבחינה גאוגרפית ואורבנית. גם התכניות לגבי "העיר המודרנית" בדרום העיר עברו מספר שינויים.[4]

ש"י עגנון, ממתיישביה הראשונים של שכונת תלפיות, מקדיש בסיפורו "הסימן" לתיאור שכונת תלפיות, קורותיה ומראיה. את הסיבה לכך תיאר בסיפור: "עמדתי בין העצים הקטנים שכולם מוקפים גנים... ובשביל שאני אוהב את הבתים הקטנים ואת הגנים הרעננים, אספר את תולדותיהם" ("הסימן", בתוך האש והעצים, עמוד 238).[5] בסיפור כותב עגנון על הקמת השכונה, ומספר על וטרינר צעיר (שמו אינו מופיע בסיפור, אך זהו ד"ר שם-טוב יוסף), שהתלהב מפיסת אדמה מדברית הצופה אל סביבות ירושלים:

"נשא עיניו וראה: ים המלחמכאן , מקום מקדשנומכאן ורוח צחה מנשבת והאוויר טוב ונאה מכל המקומות שבארץ. ירד מעל החמור והתחיל מטייל והולך, כשהוא עושה לו דרך בין קוצים וברקנים ואבני צור ומהרהר וחושב - "מי יתנני לדור כאן עם אשתי וילדיי!" ואילו לדור כאן אי אפשר היה, שרחוק הוא המקום מן היישוב ולא היה בו סימן של יישוב ולא שום נפש חיה, חוץ מעוף השמים ומיני שרצים."
בתוךהאש והעצים, עמ' 238–239

בהמשך מתאר עגנון כיצד עלה בידיו של הווטרינר לרפא את פרתו של ערבי שהיה בעלי הקרקע, והלה נתן לו אותה כשכר על עבודתו. הווטרינר המאושר בנה לו סוכת קיץ במקום ואף נטע לו פרדס שקדים, וגר עם משפחתו בבית שבנה בשכונה עד למלחמת העצמאות.

תכנון השכונה

בשנת 1919, לאחר ההתאוששות מהמלחמה, נפנו לוי ורופין לביצוע תוכניתם. בניגוד לחירות המוחלטת שבה נהגו בוני הבתים והשכונות בירושלים בתקופה העות'מאנית, הבריטים דרשו מהבונים בירושלים (ובארץ ישראל בכלל) תכניות מתאר ותשתיות בינוי. בעקבות כך, פנה רופין לפטריק גדס, מתכנן ערים בריטי, בבקשה לתכנן עבורו את "העיר המודרנית" על פי אמות מידה גבוהות ובתכנון ייחודי. גדס יצר תוכנית שכללה רחובות החוצים את קו הרכס וגינות ענקיות במרכז השכונה. הבתים על פי תוכנית זו היו צפופים, והשטח הירוק היה מועט. בשנת 1920 פנה רופין לריכרד קאופמן, האדריכל היהודי הנודע, בבקשה לשפץ את תוכנית גדס, ולהתאימה לטופוגרפיה ולאופי הירושלמי. קאופמן עמל על התכניות במשך חודשים ארוכים, ולבסוף הוציא מתחת ידו מפת יישוב משוכלל ומתקדם, שכללה למעלה מ-800 יחידות דיור. את התוכנית השתית קאופמן על אידאל עיר גנים, שהומצא באנגליה במאה ה-19, ו"יובא" לישראל על ידי קאופמן. העיקרון העומד בבסיס אידאל זה הוא יצירת ערים, ואפילו שכונות, ירוקות ומרווחות, ששדרותיהן מתמזגות עם הטופוגרפיה הטבעית ומתעגלות בהתאם. אזור המגורים מופרד מאזור הבילוי והתעשייה, וברוב החלקות גדול השטח הירוק מהשטח הבנוי. מוטיב חשוב בעיר הגנים הוא "שדרת ירק" מרכזית וגינות ציבוריות.

במפה של קאופמן משנת 1921 מתוארת עיר קטנה בעלת מוטיבים סימטריים וסדר פנימי. העיר נסמכת במערב לכל אורכה על דרך חברון, שממנה יוצאים רחובות ישרים אל פנים העיר, וממנה נובעת גם "שדרת הירק" שתחילתה בגינה חצי עגולה. קאופמן תכנן כמה גינות ציבוריות, השוכנות באזורי המגורים (מספר 5 במפה), וכן שני פארקים גדולים בגבולה המזרחי של העיר. התכנון כולו מסתמך על הטופוגרפיה הטבעית, וכולל רחוב מרכזי רחב, החוצה את העיר לאורך קו הרכס, ומקשר בין מבני הציבור השונים. אלה מנותקים מאזורי המגורים, ופזורים בעיקר בחציו המזרחי הגבוה יותר של העיר. אזורי המגורים כוללים בתים חד-משפחתיים או דו-משפחתיים בלבד, וכמקובל בעיר גנים, גודל כל בית אינו עולה על כשליש מגודל המגרש כולו.

במפרט מבני הציבור (המופיע במפתח המפה), ציין קאופמן מעון לעולים חדשים ("בית עולים"); בית מלון; בית מרחץ; בית חולים; סניף דואר ("בית דואר"); בית עירייה ("ועד העיר"); מחסנים ("בתי הספקה"); מרכז מסחרי ("כיכר השוק"); מגרש לספורט; מסעדה ("בית אוכל"); גן ילדים; בית ספר; בית כנסת; "בית העם"; אקדמיה לאמנות; בית קפה ("בית קהוה וטה"); במה ציבורית ("במה ספורטיבית") ותיאטרון.

ראוי לשים לב למיקומם של מבני הציבור: בפסגת ההר, במבנה הגדול ביותר, מיקם קאופמן את האקדמיה לאמנות; ומשני צדיה, במבנים צנועים בהרבה, מיקם את בית הכנסת ואת בית העם. הבחירה כאן מעניינת, מפני שבשכונת רחביה למשל, הציב קאופמן בפסגת הגבעה את בית הכנסת דווקא, ואת בית הספר השכונתי בצד (אם כי ברחביה שינו המתיישבים את הסדר, כך שבמקום בית כנסת הציבו בראש הגבעה את הגימנסיה, ואילו בית הכנסת נדד לבית צדדי). בשכונת בית הכרם, שאותה תכנן קאופמן כמה שנים לאחר מכן, מיקם קאופמן בפסגת השכונה את הסמינר למורים. בחירות אלו משקפות את תפיסתו של קאופמן באשר לחשיבותם של מבני הציבור הללו בהקשר החברתי-קהילתי של העיר או השכונה, ואת הקשר המעניין שמצא בין מיקומו הטופוגרפי של המבנה, כמשקף את חשיבותו. כך או כך, המפרט המתואר במפת תכנונה של תלפיות מלמד על חזון גדול, ועל ראיית העיר הקטנה כישוב העומד בפני עצמו, ללא כל תלות במוסדותיה של ירושלים.

שם השכונה ורחובותיה

השם תלפיות נבחר ל"עיר המודרנית" על ידי יצחק לוי וארתור רופין, בשל גובהה הרב. כאשר עמדו על פסגת חלקת האדמה שקנו והביטו צפונה, נפרסו לעיניהם חומות העיר העתיקה, ומעליהן התנוסס מגדל דוד. המראה עורר בזיכרונם את הפסוק התנכ"י: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים, ד, ד).

שמות הרחובות בתלפיות הם ברובם על שם יישובים או אתרים במדבר יהודה ובהרי יהודה, שלעברם ניתן לצפות מהשכונה: הירדן; הגלעד; כפר עציון, בית הערבה; ים המלח; עין גדיוכדומה. הרחוב הראשי בשכונה, שחצה את קו הרכס, נקרא בתחילה בשם דרך אפרתה, שכן הוא שימר תוואי של דרך עתיקה מירושלים לבית לחם. הרחוב הראשי השני (התפצלות "המזלג" לכיוון דרום, במקביל לדרך אפרתה) נקרא במקורו בשם רחוב הרצל, כמחווה לחוזה המדינה. רחוב בית הערבה נקרא במקורו בשם רחוב ביתר, על שם העיר הקדומה,[6] ויש אומרים שלכבודו של גדוד העבודה על שם טרומפלדור, שבנה את בתי השכונה (בית"ר = "ברית יוסף תרומפלדור"). ברבות השנים הוחלפו כמה מהשמות מסיבות שונות, כולם בהחלטת הוועד ויושביה של תלפיות. כך, למשל, הפך רחוב אפרתה לרחוב בית"ר, ש"וויתר" על רחובו לטובת בית הערבה (רחוב אפרתה נדד למקום אחר בשכונה). רחוב הרצל הפך ל"קורא הדורות" (כינוי לאלוהים, המופיע בתנ"ך: "מִי פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת אַחֲרֹנִים אֲנִי הוּא" (ישעיהו, מא, ד); רחוב הגלעד הפך ל"גלעדי", לזכרו של ישראל גלעדי, מאנשי השומר וחברם של רבים מבני השכונה; חלקו הדרומי של הרחוב הראשי, בקרבתו לפסגה, הפך בשנת 1948 לרחוב לייב יפה, לזכרו של מנהל קרן היסוד שגר בו, ונהרג במתקפת הטרור על בית המוסדות הלאומיים. אחד מרחובות השכונה נקרא בשם יחזקאל, על שם הנביא שניבא את חזרתם של היהודים לארצם: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). ברחוב זה גר במשך שנים רבות פרופסור יוסף קלוזנר, ולאחר מותו הוסב הרחוב על שמו (רחוב יחזקאל נדד צפונה, לתחומי שכונת גאולה).

מעמדה העצמאי של תלפיות

למרות קרבתה הגאוגרפית של תלפיות לעיר העתיקה, היא נתפסה כמרוחקת ומנותקת מהמרכז העירוני החדש של ירושלים ברחוב יפו. גם התוכנית לבנותה כעיר קטנה הקנתה לה מעמד של פרוור מנותק מהעיר, דבר שהשפיע רבות על מעמדה וחזותה. הבריטים, שדרשו כי כל הבתים בירושלים ייבנו בחיפוי אבן, לא החילו את הדרישה על תלפיות, ולכן רוב בתיה נבנו בחיפוי מלט או טיח לבן. גם ארגונה הפנימי היה עצמאי, והוועד של תלפיות ניהל את ענייני הקהילה והכספים במנותק מירושלים. כך, למשל, לא נדרשו יושבי תלפיות לשלם מסים לעיריית ירושלים, אך מאידך גם לא זכו לשירותי מים, חשמל ותחבורה ציבורית, והוועד נאלץ לדאוג לכל אלה בעצמו. הוועד גם דאג לפינוי אשפה, סלילת כבישים, ולהקמת בית ספר וגן ילדים. כן הוקמה רפת ציבורית (בסוף רחוב אפרתה), ואנשי הוועד הפעילו את הגנרטור הראשון בירושלים. על התארגנותו של הוועד כתב עגנון בסיפורו "הסימן":

כבר מתחילה קיבל עליו אחד מארבעה הראשונים לפקח על עסקי השכונה, שלא ישלחו הערביים את בעירם לתוך הגנים, ושיוציא האשפתן את האשפה מן הבתים, ולדבר עם המושל ועם הממונה על המים שלא יחסרו המים בצינורות, ושיהא אבטובוס יוצא ובא בעתו ארבע פעמים בכל יום. והיאך היה עושה אם היה צריך להתייעץ עם שכניו? והריטלפוןעדיין לא היה. היה נוטלשופרועולה על גג ביתו ותוקע בשופר, שומעים שכניו ובאים.
–האש והעצים, עמוד 241

למרות הקושי, העדיפו יושבי תלפיות לנהל באופן זה את ענייניהם, זאת ניכר מן העובדה שגם לאחר קום המדינה, הוועד לא פוזר, ולמרות שמדינת ישראל סיפחה את תלפיות באופן רשמי לירושלים, הוועד נותר על כנו עד 1967.
ארנונה
אַרְנוֹנָה היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין שכונת תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל.
ארנונה- מבט מקיבוץ רמת רחל

מקור שמה בתצפית שיש ממנה על נחל ארנון היוצא מרמת הרי מואב ונשפך לים המלח, בתחום ממלכת ירדן. לפי גרסה אחרת השכונה נקראה על שם הילדה הראשונה שנולדה בה, ארנונה לוריא, בתו של בן ציון לוריא, תושב השכונה, שקרא את שמה על שם נחל ארנון שנשקף מחלון ביתו.
מייסדי השכונה התלהבו משם הילדה שנולדה בשכונה החדשה וחסרת השם, והחליטו לאמץ את שם הילדה לשכונתם.

השכונה היא מהגבוהות בירושלים, ושוכנת על גבעה בקו פרשת המים בגובה 800 מ' מעל פני הים. מהשכונה תצפית על מדבר יהודה, ים המלח ונחל ארנון.

גבולות השכונה:
במערב - דרך חברון ואזור התעשייה תלפיות; בדרום - קיבוץ רמת רחל; בצפון תלפיות הישנה, ובמזרח מדבר יהודה.

השכונה בנויה ברובה מווילות וקוטג'ים ונחשבה בעבר כחלק משכונת תלפיות הישנה. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את השכונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים.
הבנייה במקום נושאת אופי מודרני. ברוב המבנים הבנייה הינה צמודת קרקע, של קוטג'ים טוריים ובניינים נמוכים בבנייה של עד ארבע קומות. עתודות הקרקע של השכונה נוצלו כמעט עד תום, ובתיה הקיצוניים נושקים לגבול קיבוץ רמת רחל.

בשכונה פועלים מספר רב של בתי כנסת, 2 מרפאות חירום, 2 בתי אבות, 4 מכולות ושבט צופים פעיל- "להבות" המונה יותר מ-300 חניכים מהשכונה ומהשכונות הסמוכות.
היסטוריה

השכונה נוסדה בשנת 1931 (ה'תרצ"א) על־פי תוכנית של האדריכל ריכרד קאופמן, על אדמה שרכשה חברת קרן העזרה. את השכונה ייסד בגבול שכונת תלפיות בדרומה סוכן ביטוח בשם כספי, שכיהן גם כקונסול הכללי של לטביה בפלשתינה-א"י. ב־1935 הוקמה לידה שכונת 'בניין ומלאכה', כיום בגבולות השכונה. במשך שנים הייתה ארנונה, יחד עם השכונות היהודיות שסביבה (תלפיות ומקור חיים) פרבר דרומי המבודד ממרכז ירושלים על ידי השכונות הערביות בקעה וטלביה ועל ידי המושבה הגרמנית.

בימי מלחמת העצמאות הייתה השכונה בקו החזית, כאשר פונתה רמת רחל בעת ההתקפה של כוחות המתנדבים המצרים והמקומיים עליה במאי 1948, נסוגו גם מגיני ארנונה יחד עם אנשי רמת רחל ובמשך זמן קצר הייתה השכונה בידי הערבים, עד שאנשי 'ההגנה' התעשתו ובסיועו של הפלמ"ח שהוזעק, כבשו בחזרה את השטח שנפל לידי הערבים. עם הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ב־1949 עבר קו שביתת הנשק ממזרח לשכונה ושם עבר מדי יום הסיור של אנשי פלוגת הקו העירוני שנועד לאבטח את השכונה. רק גדר תיל לא מאובטחת הפרידה בין הצדדים. עד מלחמת ששת הימים ב-1967 עבר לידה "הקו העירוני" - הגבול עם ירדן.

שכונת ארנונה

אַרְנוֹנָה היא שכונה בדרום ירושלים הממוקמת בין שכונת תלפיות לבין קיבוץ רמת רחל.
ארנונה- מבט מקיבוץ רמת רחל

מקור שמה בתצפית שיש ממנה על נחל ארנון היוצא מרמת הרי מואב ונשפך לים המלח, בתחום ממלכת ירדן. לפי גרסה אחרת השכונה נקראה על שם הילדה הראשונה שנולדה בה, ארנונה לוריא, בתו של בן ציון לוריא, תושב השכונה, שקרא את שמה על שם נחל ארנון שנשקף מחלון ביתו.
מייסדי השכונה התלהבו משם הילדה שנולדה בשכונה החדשה וחסרת השם, והחליטו לאמץ את שם הילדה לשכונתם.

השכונה היא מהגבוהות בירושלים, ושוכנת על גבעה בקו פרשת המים בגובה 800 מ' מעל פני הים. מהשכונה תצפית על מדבר יהודה, ים המלח ונחל ארנון.

גבולות השכונה: במערב - דרך חברון ואזור התעשייה תלפיות; בדרום - קיבוץ רמת רחל; בצפון תלפיות הישנה, ובמזרח מדבר יהודה.

השכונה בנויה ברובה מווילות וקוטג'ים ונחשבה בעבר כחלק משכונת תלפיות הישנה. בשנות ה-90 נעשתה הפשרת קרקעות לבנייה בהיקף נרחב בשכונה, דבר שהביא לעליית מחירים והפך את השכונה לשכונה יוקרתית מהיקרות בירושלים.
הבנייה במקום נושאת אופי מודרני. ברוב המבנים הבנייה הינה צמודת קרקע, של קוטג'ים טוריים ובניינים נמוכים בבנייה של עד ארבע קומות. עתודות הקרקע של השכונה נוצלו כמעט עד תום, ובתיה הקיצוניים נושקים לגבול קיבוץ רמת רחל.

בשכונה פועלים מספר רב של בתי כנסת, 2 מרפאות חירום, 2 בתי אבות, 4 מכולות ושבט צופים פעיל- "להבות" המונה יותר מ-300 חניכים מהשכונה ומהשכונות הסמוכות.

היסטוריה

השכונה נוסדה בשנת 1931 (ה'תרצ"א) על־פי תוכנית של האדריכל ריכרד קאופמן, על אדמה שרכשה חברת קרן העזרה. את השכונה ייסד בגבול שכונת תלפיות בדרומה סוכן ביטוח בשם כספי, שכיהן גם כקונסול הכללי של לטביה בפלשתינה-א"י. ב־1935 הוקמה לידה שכונת 'בניין ומלאכה', כיום בגבולות השכונה. במשך שנים הייתה ארנונה, יחד עם השכונות היהודיות שסביבה (תלפיות ומקור חיים) פרבר דרומי המבודד ממרכז ירושלים על ידי השכונות הערביות בקעה וטלביה ועל ידי המושבה הגרמנית.

בימי מלחמת העצמאות הייתה השכונה בקו החזית, כאשר פונתה רמת רחל בעת ההתקפה של כוחות המתנדבים המצרים והמקומיים עליה במאי 1948, נסוגו גם מגיני ארנונה יחד עם אנשי רמת רחל ובמשך זמן קצר הייתה השכונה בידי הערבים, עד שאנשי 'ההגנה' התעשתו ובסיועו של הפלמ"ח שהוזעק, כבשו בחזרה את השטח שנפל לידי הערבים. עם הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ב־1949 עבר קו שביתת הנשק ממזרח לשכונה ושם עבר מדי יום הסיור של אנשי פלוגת הקו העירוני שנועד לאבטח את השכונה. רק גדר תיל לא מאובטחת הפרידה בין הצדדים. עד מלחמת ששת הימים ב-1967 עבר לידה "הקו העירוני" - הגבול עם ירדן.